199161 300x225 איך ביניש מעודדת תג מחיר
ב1949 כשנה לאחר הקמת המדינה, ביקשו מפרופ’ חי רוט לכתוב ספר שיסביר בשפה פשוטה לעם מה היא דמוקרטיה. רוט פישט את השאלה המורכבת לכדי תשובה קצה: “דמוקרטיה היא שלטון על ידי העם”. מכיוון שכולם יכולים לטעות- הרוב והמיעוט, תלמידי חכמים ופרופסורים דגולים- הדרך הלגיטימית היחידה להגיע להחלטה היא באמצעות מנגנון של רוב.

דרך המנגנון הזה, החברה הדמוקרטית יכולה להגיע להסכמה בלי אלימות. בבג”ץ קול העם (פרה-עידן ברק-בייניש), הגדיר שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט ז”ל את הדמוקרטיה כ”משטר של הסכמה -היפוכו של משטר המתקיים בכח האגרוף”. בדמוקרטיה במקום להשתמש באגרוף- משתמשים במילה, במקום להשתמש בכח- משתמשים בשכנוע. המנגנון הדמוקרטי מאפשרת קבלת החלטות ללא אלימות. אם בכדי שדרך מסוימת תתקבל היא צריכה רוב, הדרך להגיע לרוב היא על ידי שכנוע בדרכו. לכן אין צורך באלימות, שרק מפחיתה את התמיכה בציבור האלים. מכאן שכל ביקורת שיפוטית השומרת על כללי המשחק ומאפשרת לכל צד להיות חלק בשיח הציבורי (ובכך שומרת על הזכויות הפוליטיות שלו) היא לגיטימית, אך ביקורת שיפוטית שדרכה שופטים שהם לא נציגי העם קובעים את הערכים עבור העם היא פסולה מכל כי הדרך לקבוע החלטות הוא לא דרך קביע של גורם מסוים אלא דרך השכנוע ומנגנון הרוב.

ברק וביניש נגד הדמוקרטיה

העיוות בתפיסת הדמוקרטיה החל עם הבחנתו של השופט בדימוס, אהרון ברק, בין דמוקרטיה פורמאלית לדמוקרטיה מהותית. בהבחנה זו, מפס”ד מזרחי המפורסם, העניק ברק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים של הכנסת. לטענתו, אין די בדמוקרטיה הפורמאלית בה רצונות העם באים לידי ביטוי באמצעות נציגיו ברשות המחוקקת. לדבריו: “דמוקרטיה של רוב בלבד, שאינה מלווה בדמוקרטיה של ערכים, היא דמוקרטיה פורמאלית וסטטיסטית. דמוקרטיה אמיתית היא זו המגבילה את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה”. כך פתח ברק לפני השופטים את האופציה להחליט על פי שיקולים ערכיים, ואפילו לבטל חוקים שחוקקו על ידי הכנסת (שהיא, כזכור, נבחרת הציבור, ולכן מביאה לידי ביטוי את ערכיו, שהם ערכי הרוב).
קיבלנו. מותר להגביל את כוחו של הרוב על מנת להגן על ערכי החברה. אלא שמי קובע מהם אותם ערכים? אם ערכים אלו לא נקבעים על ידי הרוב, מי זכאי לקבוע אותם? המיעוט? איזה מיעוט? ומכח מה ניתנה לו סמכות זו? האם לו יש לגיטימציה רבה יותר מאשר לרוב לקבוע את הערכים המקובלים?

בשבוע שעבר, חזרה ביניש כחסידה הדוקה של המנטרה ואמרה: “דמוקרטיה היא אכן בראש ובראשונה שלטון הרוב, אך דמוקרטיה היא גם שמירה על המהות הדמוקרטית, על ערכי יסוד, על כבוד האדם, על זכויות האדם”. האם בייניש הינה חסידה שוטה? האם מתוך הערצתה הרבה לביקורת השיפוטית שכחה כי גם זו עשויה להחליט החלטות שגויות? עיון בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של בית המשפט העליון האמריקאי יעלה החלטה לפיה אסור לתת אזרחות לשחורים באמריקה ולכן העבדות היא חוקית. האם בייניש, חסידת הביקורת השיפוטית, חושבת שהחלטה זו לגיטימית? שהביקורת השיפוטית לעולם אינה טועה?

ביניש גם חזרה והבליטה, כאחרון חסידי הביקורת השיפוטית, ששלטון הרוב, ללא ביקורת שיפוטית יכול להוביל להדרדרות הדמוקרטיה כפי שקרה ברפובליקת ווימאר. האם היא שוכחת שמהלכו הראשון של היטלר, היה לבטל את שלטון הרוב, ובכך למעשה לבטל את הדמוקרטיה? האם היא שוכחת או שהיא אומרת זו כחלק ממסע הדה-לגיטימציה של עמדות לגיטימיות לגמרי? אם באחרון מדובר- היא היא הפוגעת בדמוקרטיה.

אם ביניש רוצה לטעון שבגלל השואה אנחנו צריכים להפוך את הדמוקרטיה לשלטון בג”ץ במקום שלטון הרוב, היא פשוט מסיתה נגד מהותה של הדמוקרטיה בטענה שהיא מקדמת “דמוקרטיה מהותית”.

מה גורם לתג מחיר

אקדים ואומר שלדעתי, תנועת התג מחיר היא תנועה כוחנית, משתקת ובלתי מוסרית. היא וודאי לא מתישבת עם ערכי היהדות לדורותיה. עם זאת, חשוב להבין איך נוצרת מציאות בה דברים כמו תג מחיר הופכים להיות יותר ויותר נפוצים.

דמיינו שני אחים שרבים ביניהם של מי משחק. שניהם יודעים שההורים לא יתערבו בתוצאות ההסכמים שיושגו ביניהם- אם אחד מהם יקבל אותו או שמא האחר, או אולי בכלל יחלקו את הזמנים ביניהם. ההורים, כך יודעים הילדים- רק יסתכלו מהצד לראות שהילדים פועלים בדרכים לגיטימיות להגיע להסכם ולא באלימות. אם ההורים היו מתערבים ומכריעים אמונו של אחד הילדים בהורה היה פוחת. ככל שירבו מקרים כאלו, כך יקטן אמונו של הילד.

והנמשל ברור. כשבג”ץ לוקח את הזכות להחליט מה הם הערכים הראויים למדינת ישראל, ולקדם אג’נדה המבוססת על הערכים האלו הוא עוקף את מנגנון ההסכמה הדמוקרטי. כוח השכנוע אינו יכול לסייע לאלו הרוצים לקדם אג’נדה אחרת. הדרך היחידה לקדם את האג’נדה שלהם היא באמצעות כוח האגרוף. כשהדלת סגורה לדין ציבורי מעמיק בסוגיות יסוד, הדרך היחידה לקדם אג’נדה בסוגיות האלו הוא דרך כוחניות ואלימות.

קיומו של ציבור ליברלי חזק במדינת ישראל הוא דבר חשוב ביותר, אבל הדרך היחידה לקדם ליברליזם היא לא דרך קביעת ערכי יסוד על יד דיקטטורה שיפוטית. ההפך הוא הנכון., דווקא דיון ציבורי עמוק על הערכים הראויים למדינת ישראל יוביל לדמוקרטיה ליברלית אמתית. ואם אכן הליברליזם לא יצליח לשכנע את הרוב בצדקת דרכו בכל נושא, אז הוא תמיד יוכל להמשיך להשתמש בכוח השכנוע. ככה זה בדמוקרטיה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *