Uncategorized

לא להאיץ את ההיסטוריה

ערב שבת, בית הכנסת המרוקאי. סיימנו את קבלת השבת והגענו לקדיש שלפני תפילת ערבית. בסידור שבו משתמש רוב הקהל כתוב: “ראוי לעמוד כאן, כדי לקבל את תוספת הרוח שבברכו בעמידה”. הקהל, כ־100 אנשים, עומד, חוץ מכמה בודדים שיושבים. רוב היושבים בני גילאים מתקדמים. אולי הם יושבים בגלל שאין להם כוח לעמוד? לא. הם יושבים כי ככה הם עשו כל חייהם. ככה עשו במרוקו וככה עשו גם אבותיהם.

לפעמים צעיר אחד, קצת חוצפן, שלמד קצת זמן בישיבה ולכן מרגיש כסמכות בתחום ההלכה, ניגש אל אחד מהיושבים ומראה לו את הכתוב בסידור: “צריך לעמוד כאן”. חלק משתכנעים, מתוך יראת ה’ תמימה, ומרגישים חרטה על שכל חייהם לא נהגו כך. חלק מתעקשים: “אל תעשו לנו מהפכות. לא חשוב מה שכתוב, חשוב מה שלימד אותי אבא שלי”.

על נושא העמידה בקדיש הזה כתבו מחברי סידורו של הרב שלום משאש “וזרח השמ”ש”, שמקפיד על מנהגי מרוקו: “לדעת הרב המנהג היה לשבת, אבל עם הזמן נמשכו אנשים יחידים לעמוד עד אחר הקדיש. היום הכל עומדים”.

הנושא השולי הזה מדגים את אחת התוצאות של תנועת איחוד המנהגים שהוביל מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל. הסידורים שקיבלו הסכמות של הרב עובדיה הפכו לכלי מרכזי במאמץ האיחוד הזה.

אין ספק שמרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל היה אחד מתלמידי החכמים הגדולים ביותר שראה עם ישראל אי פעם, ולידו אינני אלא כנמלה. ובכל זאת, היום, כמה חודשים לאחר פטירתו של מרן, ראוי ללמוד את העקרונות העומדים מאחורי תורתו של הרב ואולי גם להציע פרשנות ביקורתית לדרכו ההלכתית. במאמר זה ברצוני לבקר את הניסיון של מרן לאחד את כל מנהגי עדות המזרח למנהג אחד, דרך הריסת מבנים שלמים של מנהגים קהילתיים של קהילות רבות.

מי בראש?

אחד העקרונות המהפכניים ביותר בדרכו ההלכתית של מרן היה הניסיון לאחד את כל מנהגי עדות המזרח למנהג אחד, ובמילותיו שלו – להחזיר עטרה ליושנה. מבחינה הלכתית פורמלית, הטענה שלו הייתה די פשוטה: בארץ ישראל יש מרא דאתרא (הבית יוסף), וכשבאים לארץ ישראל צריך לנהוג על פיו. הרי כך כתוב במסכת פסחים (נ, א), לפי פירושי הראשונים. מי שהולך למקום חדש כדי להשתקע בו מאמץ את המנהגים של המקום ההוא בין לחומרא ובין לקולא.

מצד שני, רבים הבחינו בין דינו של יחיד שהולך להשתקע במקום חדש לבין דינה של קהילה שלמה (לפחות מניין) שעוברת מקום. אחת ההוכחות להבדל הזה היא ירושלים, שבה כבר שנים רבות יש שני סוגי מנהגים, אשכנזי וספרדי, והכול נוהגים על פי המקום שממנו הגיעו. הסיבה לכך היא שאם קהילה שלמה עולה עם רבנים, בתי דין ובתי כנסת, אזי אין חשש שהעובדה שהקהילה מתנהגת על פי מנהגיה תגרום למחלוקת. ואכן, מסיבה זו רבנים רבים התנגדו לתפיסת הרב עובדיה יוסף זצ”ל וביקשו לשמר את מנהגי הקהילות השונות. רשימת הרבנים המתנגדים ארוכה מאוד, החל מהגרי”ש אלישיב זצ”ל, עבור בגר”ב טלידנו זצ”ל, הר”מ מלכה זצ”ל, הרב שלום משאש זצ”ל והרב יוסף משאש, וכלה בגאון הרב מרדכי אליהו זצ”ל.

מלבד השיקולים ההלכתיים הפורמליים, יש מקום לבחון את ההשלכות של כל אחת מהתפיסות האלו על התפתחותה של ההלכה היהודית, במיוחד בתקופתנו, תקופת קיבוץ גלויות. עם קיבוץ הגלויות רבים הסכימו לשאיפה לאחד בין כל מנהגי עדות ישראל. דוגמה בולטת לדבר היא הסידור הצבאי ב”נוסח אחיד” של הרב גורן. הטענה היא פשוטה. השינויים במנהגים נובעים מהגלות. היום, כשחוזרים לארץ ונפרדים מהגלותיות, צריך להיפרד גם מהשינויים האלו. כל ישראל צריכים להפוך לקהילה אחת. התפיסה הזאת מאוד מתאימה לתפיסתו של מרן זצ”ל. נגמר עידן הפילוגים, עכשיו הזמן לאחדות. אך מבט מעמיק ברעיון זה שולל אותו.

ראשית, יש לשאול מי יקבע את המנהג השולט. אחרי הכול הרב עובדיה רצה שפסקיו יתקבלו, אך הרב גורן בנוסח האחיד השתמש בנוסח ספרד של האשכנזים החסידים, ואני אישית גם לא רוצה לוותר על המנהגים המרוקאיים שלי. מי יחליט מה נכון? אולי יש לכנס מועצת חכמים שתחליט, אך מי יחליט מי ייכנס למועצה הזאת? כל החלטה בכיוון זה תהיה מלאת פוליטיקה וקונפליקט. במקום לאחד את כולם תחת מנהג אחד, יהיה ויכוח מהו המנהג השולט.

שנית, האם בכלל רצוי שיהיה מנהג אחד לכולם? אם השאיפה היא שאיפה לאחדות, האם באמת על כולם להיות זהים כדי שנהיה מאוחדים? האם פירושה של אחדות הוא אחידות? הלא אמר הרב קוק: “אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו” (אגרות הראי”ה, אגרת תקסו). והוא ממשיך וטוען שדווקא יופי יש בגיוון המנהגים: “יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה”.

שלישית, יש בשינוי המנהג המקובל סכנה ליצירת אי נעימות בין אנשי הדור החדש שמבקשים לשנות את המנהג לבין המבוגרים שרגילים במנהגיהם. אי נעימות זאת יכולה להביא לוויכוחים ואף לנתק בין הדורות, בין הורים לילדיהם. לדוגמה, בשבועות כמעט בכל בית כנסת מרוקאי מתקיים ויכוח כשקוראים את עשרת הדיברות האם לעמוד או לשבת. הצעירים שלמדו שהרב עובדיה אוסר לעמוד בקריאת עשרת הדיברות חושבים שהם יודעים יותר מהוותיקים שרואים בכך ערך ליצירת האווירה של מעמד הר סיני. אך זו טעות. גם לוותיקים יש על מי לסמוך במנהגיהם.

פעולת ההיסטוריה

לטעמי, הטענה הכי חזקה נגד תפיסת איחוד ההלכות טמונה במבט השמרני על עולם ההלכה, כהגדרת השמרנות בפילוסופיה הפוליטית. יסוד השמרנות הוא הספק המוטל ביכולתו של האדם להביא דרך שכלו לתוצאות טובות יותר מהתוצאות הנובעות מהתפתחות טבעית של ההיסטוריה, המוסדות החברתיים והחברה. אדמונד ברק, הנחשב למייסד האסכולה השמרנית, תמך מצד אחד במהפכה המהוללת של בריטניה אך התנגד בחריפות למהפכה הצרפתית.

בספר המרכזי שלו, מחשבות על המהפכה הצרפתית, הוא מבדיל בין שתי המהפכות בכך שבמהפכה המהוללת לא בוטלה המלוכה אלא שונו דברים נקודתיים בלי יומרה גדולה מדי. ככה הצליחו המהפכנים לשמור על זכויותיהם של האנגלים בלי לגרום לקריסה חברתית. המהפכה הצרפתית הייתה שונה. שם נלחמו כדי לקדם ערכים מופשטים ורצו להביא לשינוי קיצוני, תוך ביטול המלוכה. נוצר מצב שבו ההסדר החברתי הקיים בצרפת בוטל לחלוטין וכך נוצרה אנרכיה. ואכן, לאחר המהפכה הצרפתית התחיל שלטון הטרור ולאחר מכן צרפת חזרה לשלטונו של רודן בשם נפוליאון.

יסוד טענתו של ברק הוא שבמקום להסתמך על רעיונות מופשטים היוצאים מאנשים חכמים ביותר ולחשוב שאפשר לנהל מדינה על פיהם, צריך להסתמך על הקיים. להיסטוריה ולמוסדות הקיימים יש הרבה יותר סיכוי להיות נכונים מאשר לבן אדם, חכם ככל אשר יהיה. לדעתי, טענה זאת נכונה ביותר כשמדברים על התפתחות ההלכה.

ראשית, עלינו לשים לב שבהלכה כל פרט קטן חשוב. גם המנהג השולי ביותר הוא חלק ממערכת שלמה שמנסה לשמור על ההתגלות של הקב”ה בהר סיני, והלא אין דבר חשוב יותר מהתגלות ה’ בעולם. ככל שהדבר שאנחנו שומרים עליו יותר חשוב, דרושה עוד יותר זהירות בשימורו.

שנית, אין ספק שההלכה התפתחה בתקופת הגלות בצורות שונות. כמו כן אין ספק שכל אדם שינסה לפסוק היום הלכה אחידה לא יקלע במדויק להלכה כפי שהייתה לפני 2,000 שנה. לכן, גם ההתפתחות של ההלכה וגם ניסיון הדיוק של בן אדם בודד, חכם ככל שיהיה, לא יביאו לזהות מוחלטת עם ההלכה שהתקבלה במעמד הר סיני.

אין זה אומר שאין צורך בשינויים. אדרבה, גם שמרנים מסכימים שצריך שינוי, אלא שהם מתנגדים להבאת שינוי בצורה מהפכנית ששוברת את הכלים. לשיטתם יש להביא את השינוי בתהליכים ארוכים; רק כך ההתפתחות תהיה טבעית ונכונה. אדם חכם ככל שיהיה לא יכול להבחין בין הגרעין הקשה של ההלכה ובין עניינים צדדיים. ההיסטוריה כן יכולה ולכן צריך לתת לה זמן לעשות את עבודתה. עליה עלינו לסמוך כאשר אנו שואפים לאחד את המנהגים שלנו.

גם הרב קוק סבר כך, כשטען שאין לבטל מנהגי אבות (אגרת תקסה):

אמת הדבר שהגלות גרמה הרבה לחילופי ההוראות והמנהגים… אבל לא על ידי זלזול במסורת מורשת אבות נוכל לתקן דבר זה… אם על ידי זלזול והקלת ראש בענייני דת יפרצו הגדרים שגדרו אבות, אין זה בניין של אחדות כי אם אנדרלמוסיה וערבוביה.

גם הרב קוק חלם על איחוד מנהגים, אך הוא ראה זאת כאוטופיה משיחית, שצריכה להגיע ביום שבו ישב בית דין הגדול בלשכת הגזית בבית המקדש. כדבריו: “ועד העת המאושרת הזאת חייבים אנו לקיים היזהרו במנהג אבותיכם”. גם אם התהליך יארך מאות שנים, אין פירושו של דבר שצריך להאיץ את התהליך.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *