עמיר בניון, עידן רייכל וריף כהן יוצרים מוזיקה הממזגת בין מזרח ומערב, וגרסת הכיסוי המזרחית ל”קארמה פוליס” כובשת את הרשת. לקראת תרבות ישראלית אוניברסלית. פורסם במוסף “ערב שבת” של עיתון מעריב.

בעוד מספר ימים ייצא אלבומו החדש של עמיר בניון, שבו הוא מבצע עיבודים חדשים לשירים אהובים עליו משירי ארץ ישראל. מלבד היופי שיש ברעיון של זמר מצליח הלוקח שירים מהמורשת הציונית ומעבד אותם מחדש, הפרויקט של בניון מיוחד גם בעובדה שהשירה שלו ממזגת בין מזרח ומערב – מיזוג היוצר סאונד חדש, ישראלי ואותנטי. גם בהופעות של בניון עם התזמורת האנדלוסית מתמזגות השפעות מהמוזיקה הקלאסית, המוזיקה האנדלוסית והמוזיקה הערבית ליצירה אחת מיוחדת במינה.

בניון הוא לא האמן הישראלי היחיד שממזג עולמות ביצירה שלו. הפרויקט של עידן רייכל, שגם לו אלבום חדש שיצא לא מזמן, מביא כבר מתחילת דרכו השפעות מכל פינה בעולם. אפשר גם להוסיף לרשימה את ריף כהן, שמתארת את המוזיקה שלה כמיזוג של “רוק, טראש ומזרחי”, ועוד.

להבדיל, צופי דה־וויס ודאי זוכרים את ניסיונותיהם של המנטורים המזרחיים להכניס לעולמם המוזיקלי אמנים עם סגנון מערבי, וכן להפך. בעונה הראשונה של בית הספר למוזיקה ביקש יהורם גאון להיות המורה של מישל כהן כדי “לחבר עולמות”, ובסוף התוכנית אמר לו: “אתה, ביופי הנפשי שלך, בשירה שלך, המופלאה, אתה חיברת שני עולמות שהארץ הזאת מייחלת כל ימיה לאחד אותם… חיברת שלונסקי עם ברצלונה”.

התופעה הזו, שמתחילה אצל האמנים הישראלים המוכשרים ביותר בדור שלנו ומגיעה עד לתרבות הריאליטי, מבטאת תהליכים תרבותיים עמוקים שעוברת החברה הישראלית.

מוזיקה ספרדית באמריקה

בכל העולם שומעים היום “מוזיקה אתנית” של תרבויות שונות. כששומעים מוזיקה ספרדית באמריקה, נהנים מהתרבות האחרת ורוצים לתת לה מקום במתחם הרב תרבותי, שבו יש מקום לכל תרבות. כשקרלוס סנטנה ממזג בין רוק אמריקני למוזיקה ספרדית זה נשמע מיוחד, אבל אין אמריקני אחד שאומר: “זוהי מוזיקה אמריקנית!”. כשחאלד חאג’ איברהים (“שייב חאלד”) שר מוזיקה לג’יראית בצרפת ובצרפתית אין צרפתים שחושבים לעצמם “זוהי מוזיקה צרפתית“.

לעומת זאת, במדינת ישראל, כשסוף סוף מתמזגים הצלילים המערביים והמזרחיים, מרגישים שזוהי המוזיקה הישראלית האותנטית; שאין מוזיקה יותר ישראלית מאשר המוזיקה של עמיר בניון או של עידן רייכל.

את התהליך התרבותי הזה, לדעתי, אפשר לקשר לתהליכי עומק שעוברות החברות השונות. בכל העולם נותנים מקום רב להשפעות המוזיקליות השונות, בשל טשטוש הזהות הפרטיקולרית, הגברת התפיסה הרב־תרבותית והשפעות הפוסט־מודרניזם. האמנים והציבור ששומע אותם ממעיטים בחשיבות שהם נותנים לזהות הפרטיקולרית שלהם, מחפשים צלילים מכל העולם ונותנים להם במה.

במדינת ישראל המצב הפוך. כאן יוצרים זהות פרטיקולרית מיוחדת. בתוך הזהות הלאומית־ישראלית אפשר לראות השפעות מכל העולם; לא בגלל טשטוש הזהות, אלא בגלל שהזהות של עם ישראל היא בעצמה זהות אוניברסלית, שכוללת מרכיבים מהזהויות של כל העולם.

על פי התפיסה הפוסט־מודרנית אין בעולם אמת אובייקטיבית. אין דרך לדעת איזה נרטיב טוב יותר וקרוב לאמת, כי אין דבר כזה אמת אבסולוטית. פול פייראבנד ניסח את הגרסה הקיצונית יותר של הפוסט־מודרניזם בצורה הזו: “האמת האבסולוטית היחידה היא שאין אמת אבסולוטית”. לפוסטמודרני ההסדר הפוליטי האולטימטיבי הוא רב־תרבותיות. בעולם רב תרבותי נותנים לכל תרבות את המקום שלה. אין תרבות טובה יותר או קרובה יותר לאמת; כולן טובות באותה מידה, ולכן כולן צריכות להתקיים במקביל.

על פי התפיסה ההגליינית, המצב שונה. גם הגל הבין שעמדות שונות יכולות להיות לגיטימיות, גם אם הן הפוכות, ושקשה מאוד להכיל את מורכבות האמת בתוך עמדה אחת – אך במקום להתכחש לקיום האמת הוא מצא אותה בסינתזה שיש בין העמדות האלו: “האמת לא נמצאת בתזה או באנטיתזה, אלא בסינתזה המיישבת בין השתיים”.

גוונים שונים

עם תחילת קיבוץ הגלויות התעוררה מחלוקת בין מנהיגי הציונות בדבר הדרך הנכונה לקליטת העולים בארץ, ונשאלה השאלה האם על הממשלה לנקוט מדיניות “כור היתוך” כדי ליצור זהות ישראלית חדשה של “צבר” או לתת לכל קבוצה של עולים לשמור על התרבות שלה ולנהוג לפי גישה הדומה לרב־תרבותיות.

זאב ז’בוטנסקי היה אחד ממתנגדי רעיון כור ההיתוך:

“אלה שיודעים כי דרשתי התקרבות הדדית בין ספרדים לאשכנזים, יתפלאו אולי כשאומר להם כי אינני שואף להתבוללות פנימית, ליצירת טיפוס יהודי משותף, לו גם בעתיד היותר רחוק. יש גוונים שונים בכל אומה גדולה, לכל אחד מחלקיה יש יתרונותיו המיוחדים לו, ואת אלה כמדומני צריך לפתח בלי להשקיע ולהטמיע את ה”למינהו” של כל אחד בתוך איזה כור היתוך כללי.”

דוד בן גוריון, כידוע, היה מתומכי רעיון כור ההיתוך:

“בכור ההיתוך של אחווה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות־נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, יימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול־עלילה ורב־מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת־חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות, וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.”

כיוון שבן גוריון נבחר להיות ראש הממשלה, דעותיו הפכו גם למדיניות הממשלה. שני ההוגים הגדולים האלו שוללים אפשרות שלישית, שלטעמי היא האפשרות הנכונה: כור היתוך הדרגתי ואורגני, סינתזה בין התרבויות השונות שתבוא בצורה טבעית.

על פי דרך זו, הממשלה לא תיזום כור היתוך. הבעיה עם יוזמה ממשלתית למדיניות כור היתוך ברורה: מי יחליט מהי התרבות הראויה שהממשלה צריכה לקדם? שאלה זו גרמה לתחושת קיפוח תרבותי עזה אצל הרבה מאוד מזרחיים, שהרגישו שהממשלה מנסה לסלק את התרבות העשירה שלהם. רגש זה קיים אצל רבים גם היום.

מצד שני, אין לעודד הפרדה בין חלקי העם. עם הזמן, לאט ובהדרגתיות, העם בעצמו ייצר תרבות משותפת, הכוללת מרכיבים מכל אחת מהתרבויות. אם הדבר נעשה בהדרגתיות ובטבעיות, ניתן יהיה לברור ולהחליט מה לצרף לתרבות המשותפת ומה להשאיר כתרבות מיוחדת של כל קבוצה בעם. התהליך אמנם ארוך יותר מכור ההיתוך הבן־גוריוני, אך הוא מוודא שהמרכיבים החיוביים שבכל תרבות לא יימחקו על ידי ועדה של מומחים שחושבים שהם יודעים מהו מרכיב חיובי ומהו לא.

עם הזמן תיווצר כאן תרבות הכוללת מרכיבים מכל התרבויות – תרבות ישראלית שהיא תרבות אוניברסלית.

טומי לפיד נגד

כאמור, את התרבות הישראלית־אוניברסלית החדשה אפשר לראות בצורה הכי ברורה בעולם המוזיקה; אולי כי במוזיקה יש אפשרות להשפעה “רכה” יותר, ולא חדה כמו בנושאים של דעות ומנהגים. ריף כהן, שהצליל הייחודי שלה מתחיל להתפרסם בכל העולם, אמרה בראיונות רבים שרק ממדינת ישראל יכול לצאת סאונד מיוחד כמו שלה, כי רק בישראל אפשר לראות כל כך הרבה תרבויות שמתערבבות ומשפיעות זו על זו. רק בארץ הזהות הפרטיקולרית שלנו היא גם אוניברסלית.

כששומעים את עמיר בניון מבצע באלבומו השני את ה”טריו בלה מינור אופוס 50 ” של צ’ייקובסקי, כשהוא מנגן על עוד ומביא ליצירה המערבית הגדולה גם טעם מזרחי, אין הרגשה זרה, אלא טבעית וישראלית. כשהוא שר שיר הנשמע מזרחי לחלוטין ומשלב בו צלילים מהסימפוניה החמישית של בטהובן (השיר “יכול להיות” באלבומו השישי “אלוף בשחור”) הדבר נשמע לנו כמו יצירה ישראלית אותנטית.

אפשר לראות בזה מימוש של דברי הבורא לאברהם אבינו: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל… וְנִבְרְכוּ בְךָ כּלֹ מִשְׁפְּחתֹ הָאֲדָמָה”. רק עם שבונה זהות שהיא גם פרטיקולרית (“גוי גדול“) וגם אוניברסלית (“כל משפחות האדמה“) יוכל לקיים את ייעודו.

אולם עדיין יש אנשים שמנסים להתנגד לתרבות המתהווה הזאת. “נראה שלא אנחנו כבשנו את טול־כרם, טול־כרם כבשה אותנו“, אמר טומי לפיד אחרי ששמע שיר של עמיר בניון. השירים המזרחיים ה“טהורים“ יותר לא הפריעו לו. הפייטנים לא הפריעו לו. ג‘ו עמאר לא הפריע לו. אפילו ההצלחה של זוהר ארגוב ואייל גולן לא הפריעה לו. מי שהפריע לו הוא אמן שמצליח למזג בין תרבויות ולהביא השפעות של המוזיקה המזרחית למרכז הבמה של המוזיקה הישראלית, ולא כסגנון שולי המתקיים לצד המוזיקה שאליה הוא רגיל. הרב תרבותיות פחות מפריעה לו מאשר הסינתזה.

אך העם כבר לא כבול לאליטות המנסות להכתיב איזו תרבות היא התרבות הנכונה, ודווקא אמנים אלו, שמביאים את המוזיקה הישראלית האוניברסלית החדשה, הם המצליחים ביותר היום.

לפני מספר שבועות כבשה גרסת הכיסוי של רותם שפי וליאת סבא ל“קארמה פוליס“ של להקת רדיוהד את הרשת במהירות שיא, וזכתה לכמעט 300 אלף צפיות. הגרסה מעניקה נגיעות מזרחיות לשיר הרוק המוכר. אין ספק שהעם מבקש את התרבות הישראלית האוניברסלית, וצורך אותה בכמויות כשמציעים לו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *