איך ביניש מעודדת תג מחיר
בקטגוריות: משפט וחברה|פוליטיקה
8 Dec 2011
ב1949 כשנה לאחר הקמת המדינה, ביקשו מפרופ’ חי רוט לכתוב ספר שיסביר בשפה פשוטה לעם מה היא דמוקרטיה. רוט פישט את השאלה המורכבת לכדי תשובה קצה: “דמוקרטיה היא שלטון על ידי העם”. מכיוון שכולם יכולים לטעות- הרוב והמיעוט, תלמידי חכמים ופרופסורים דגולים- הדרך הלגיטימית היחידה להגיע להחלטה היא באמצעות מנגנון של רוב.
דרך המנגנון הזה, החברה הדמוקרטית יכולה להגיע להסכמה בלי אלימות. בבג”ץ קול העם (פרה-עידן ברק-בייניש), הגדיר שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט ז”ל את הדמוקרטיה כ”משטר של הסכמה -היפוכו של משטר המתקיים בכח האגרוף”. בדמוקרטיה במקום להשתמש באגרוף- משתמשים במילה, במקום להשתמש בכח- משתמשים בשכנוע. המנגנון הדמוקרטי מאפשרת קבלת החלטות ללא אלימות. אם בכדי שדרך מסוימת תתקבל היא צריכה רוב, הדרך להגיע לרוב היא על ידי שכנוע בדרכו. לכן אין צורך באלימות, שרק מפחיתה את התמיכה בציבור האלים. מכאן שכל ביקורת שיפוטית השומרת על כללי המשחק ומאפשרת לכל צד להיות חלק בשיח הציבורי (ובכך שומרת על הזכויות הפוליטיות שלו) היא לגיטימית, אך ביקורת שיפוטית שדרכה שופטים שהם לא נציגי העם קובעים את הערכים עבור העם היא פסולה מכל כי הדרך לקבוע החלטות הוא לא דרך קביע של גורם מסוים אלא דרך השכנוע ומנגנון הרוב.
ברק וביניש נגד הדמוקרטיה
העיוות בתפיסת הדמוקרטיה החל עם הבחנתו של השופט בדימוס, אהרון ברק, בין דמוקרטיה פורמאלית לדמוקרטיה מהותית. בהבחנה זו, מפס”ד מזרחי המפורסם, העניק ברק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים של הכנסת. לטענתו, אין די בדמוקרטיה הפורמאלית בה רצונות העם באים לידי ביטוי באמצעות נציגיו ברשות המחוקקת. לדבריו: “דמוקרטיה של רוב בלבד, שאינה מלווה בדמוקרטיה של ערכים, היא דמוקרטיה פורמאלית וסטטיסטית. דמוקרטיה אמיתית היא זו המגבילה את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה”. כך פתח ברק לפני השופטים את האופציה להחליט על פי שיקולים ערכיים, ואפילו לבטל חוקים שחוקקו על ידי הכנסת (שהיא, כזכור, נבחרת הציבור, ולכן מביאה לידי ביטוי את ערכיו, שהם ערכי הרוב).
קיבלנו. מותר להגביל את כוחו של הרוב על מנת להגן על ערכי החברה. אלא שמי קובע מהם אותם ערכים? אם ערכים אלו לא נקבעים על ידי הרוב, מי זכאי לקבוע אותם? המיעוט? איזה מיעוט? ומכח מה ניתנה לו סמכות זו? האם לו יש לגיטימציה רבה יותר מאשר לרוב לקבוע את הערכים המקובלים?
בשבוע שעבר, חזרה ביניש כחסידה הדוקה של המנטרה ואמרה: “דמוקרטיה היא אכן בראש ובראשונה שלטון הרוב, אך דמוקרטיה היא גם שמירה על המהות הדמוקרטית, על ערכי יסוד, על כבוד האדם, על זכויות האדם”. האם בייניש הינה חסידה שוטה? האם מתוך הערצתה הרבה לביקורת השיפוטית שכחה כי גם זו עשויה להחליט החלטות שגויות? עיון בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של בית המשפט העליון האמריקאי יעלה החלטה לפיה אסור לתת אזרחות לשחורים באמריקה ולכן העבדות היא חוקית. האם בייניש, חסידת הביקורת השיפוטית, חושבת שהחלטה זו לגיטימית? שהביקורת השיפוטית לעולם אינה טועה?
ביניש גם חזרה והבליטה, כאחרון חסידי הביקורת השיפוטית, ששלטון הרוב, ללא ביקורת שיפוטית יכול להוביל להדרדרות הדמוקרטיה כפי שקרה ברפובליקת ווימאר. האם היא שוכחת שמהלכו הראשון של היטלר, היה לבטל את שלטון הרוב, ובכך למעשה לבטל את הדמוקרטיה? האם היא שוכחת או שהיא אומרת זו כחלק ממסע הדה-לגיטימציה של עמדות לגיטימיות לגמרי? אם באחרון מדובר- היא היא הפוגעת בדמוקרטיה.
אם ביניש רוצה לטעון שבגלל השואה אנחנו צריכים להפוך את הדמוקרטיה לשלטון בג”ץ במקום שלטון הרוב, היא פשוט מסיתה נגד מהותה של הדמוקרטיה בטענה שהיא מקדמת “דמוקרטיה מהותית”.
מה גורם לתג מחיר
אקדים ואומר שלדעתי, תנועת התג מחיר היא תנועה כוחנית, משתקת ובלתי מוסרית. היא וודאי לא מתישבת עם ערכי היהדות לדורותיה. עם זאת, חשוב להבין איך נוצרת מציאות בה דברים כמו תג מחיר הופכים להיות יותר ויותר נפוצים.
דמיינו שני אחים שרבים ביניהם של מי משחק. שניהם יודעים שההורים לא יתערבו בתוצאות ההסכמים שיושגו ביניהם- אם אחד מהם יקבל אותו או שמא האחר, או אולי בכלל יחלקו את הזמנים ביניהם. ההורים, כך יודעים הילדים- רק יסתכלו מהצד לראות שהילדים פועלים בדרכים לגיטימיות להגיע להסכם ולא באלימות. אם ההורים היו מתערבים ומכריעים אמונו של אחד הילדים בהורה היה פוחת. ככל שירבו מקרים כאלו, כך יקטן אמונו של הילד.
והנמשל ברור. כשבג”ץ לוקח את הזכות להחליט מה הם הערכים הראויים למדינת ישראל, ולקדם אג’נדה המבוססת על הערכים האלו הוא עוקף את מנגנון ההסכמה הדמוקרטי. כוח השכנוע אינו יכול לסייע לאלו הרוצים לקדם אג’נדה אחרת. הדרך היחידה לקדם את האג’נדה שלהם היא באמצעות כוח האגרוף. כשהדלת סגורה לדין ציבורי מעמיק בסוגיות יסוד, הדרך היחידה לקדם אג’נדה בסוגיות האלו הוא דרך כוחניות ואלימות.
קיומו של ציבור ליברלי חזק במדינת ישראל הוא דבר חשוב ביותר, אבל הדרך היחידה לקדם ליברליזם היא לא דרך קביעת ערכי יסוד על יד דיקטטורה שיפוטית. ההפך הוא הנכון., דווקא דיון ציבורי עמוק על הערכים הראויים למדינת ישראל יוביל לדמוקרטיה ליברלית אמתית. ואם אכן הליברליזם לא יצליח לשכנע את הרוב בצדקת דרכו בכל נושא, אז הוא תמיד יוכל להמשיך להשתמש בכוח השכנוע. ככה זה בדמוקרטיה.
ישראל הופכת לאיראן?
בקטגוריות: פוליטיקה
4 Dec 2011בזמן שכל העולם הערבי מתקרב לאיראן, גם במרוקו וגם במצריים, הילרי קלינטון מחליטה לדבר על “הדרת נשים” בארץ ולטעון שאנו, הישראלים, מתקרבים לאיראן. הדרת נשים בציבור החרדי הוא דבר מאוד חמור. תופעת נשות הטאליבן מזעזעת. אבל התופעה היא לא דבר שמקדמת המדינה בישראל כמו שהמדינה האיראנית מקדמת אותה באיראן. יש אולי דברים שהמדינה צריכה לעשות כדי לעצור את הגל הזה, אבל ההשוואה עם איראן היא פשוט לא רלוונטית פה.
ובעניין שירת נשים – אף אחד בציבור הדתי לאומי לא טען שצריך להפסיק שירת נשים בצה”ל, אלא רק שצריך לקדם עמדה ליברלית שנותנת רשות לחיילים דתיים לצאת כשיש שירת נשים, כדי שכל בן אדם יוכל לחיות על מי מצפונו. **אפשר להתווכח עם העמדה הזאת**, והרבה אנשים טובים וישרים מתווכחים איתה, אבל ההשוואה עם איראן היא פשוט זוועתית.
על חוק העמותות, ברור לי שגם לארצות הברית, שהם החברים שלנו (ואני אחד שבאמת מאמין שהם החברים שלנו, גם כשיש לנו מחלוקות על נקודות מסוימות), יש אינטרס לאפשר התערבות של ממשלות זרות בעניינים פנים ישראלים, ולכן העמדה שלהם לא מפתיעה בכלל.
קלינטון: חוששת מהידרדרות הדמוקרטיה בישראל
מזכירת המדינה האמריקנית הביעה דאגה עמוקה מגל חקיקה אנטי דמוקרטי בישראל, בפרט ההצעה נגד עמותות השמאל. אשת הממשל הבכירה מתחה ביקורת על תופעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי: חיילים נגד שירת נשים – מזכיר את איראן
חלומה של אומה שלמה
בקטגוריות: ציונות
22 Nov 2011זוהי הרצאה שנתתי יום לפני עלייתי לארץ ישראל. ההרצאה הזו, עבורי, הייתה שיאן של שנתיים של פעילות חינוכית ציונית במונטריאול, שערכתי במקביל ללימודי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מקגיל. שנתיים לאחר מכן, אני מתרגם אותה לעברית, בתקווה שהיא תשמש מקור השראה גם עבור אזרחים בישראל ותזכיר להם כי הם בני מזל לגור במקום בו הם גרים היום.
“החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ה’ את שיבת ציון.”
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש א’, עמ’ רכ”ו)
“אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקודש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים.”
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ארץ ישראל, פרק ד’)
היום, אני רוצה לכתוב לכם אודות חלום בן אלפיים שנה – חלום המאגד את הרעיונות המגוונים שחלקתי אתכם – חלום שגם אני נהגתי לחלום.
כן, זה נכון, היה לי חלום.
היה זה חלום עתיק הרבה יותר מהחלום האמריקאי. חלום המושרש עמוק במסורת היהודית.
היה לי חלום שיום אחד, ארץ ישראל תוכל לשוב ולתת פירותיה לעם ישראל החי בארצו.
היה לי חלום שעם ישראל יותר לא יסבול התנכלויות אנטישמיות ללא אפשרות להגנה עצמית, ותחת זאת יעמוד איתן בכל מצב.
היה לי חלום שתושב גדולתו המקורית של כלל ישראל, והוא יפעל כאומה של כהנים וגוי קדוש.
היה לי חלום ששוב, העולם כולו יוכל לעבוד את ה’ בירושלים, במקדש שיהיה בית תפילה עבור כל האומות.
היה לי חלום שרוחות של שלום יפיחו חיים בכל האנושות – לא רק כתקופת מעבר בין מלחמות, אלא שלום נצחי המושרש עמוק בהוויה האנושית.
כן, חלומי לא היה רק חלום אישי. הוא היה חלום של אנשים, אמביציה של אומה – התקווה של כלל ישראל. זהו חלום שהחל לפני אלפיים שנה בזמן חורבן בית המקדש השני.
לאחר החורבן העולם היהודי נכנס לאבל עמוק. אך מתוך המצב הזה צמח החלום המדהים ביותר בהיסטוריה. חלום זה, של שיבה הביתה והשבת מקומנו בין האומות, מקום המגיע לנו בזכות ולא בחסד, בוסס על נבואותיו שניתנו על ידי ה’ עצמו, והפך לייעוד של אומתנו ואנשינו.
איננו הראשונים לחלום את החלום הזה ולהאמין בנבואות הללו. הגמרא מספרת על רבי עקיבא ושלושה חכמים שביקרו בירושלים אחרי הקטסטרופה הנוראה של חורבן בית שני. כשהגיעו להר הצופים והשקיפו על הר הבית, ראו שועל יוצא מתוך המקום בו היה בית קודש הקודשים.
יום שחור לדמוקרטיה הישראלית
בקטגוריות: משפט וחברה|פוליטיקה
13 Nov 2011היום, ההצבעה על הצעת החוק של חברי כנסת יריב ולוין וזאב אלקין בוועדת השרים לענייני חקיקה נדחתה לשבוע הבא. פירוש הדבר הוא שכנראה לא היית רוב בוועדת השרים להעביר את החוק. זהו יום שחור לדמוקרטיה הישראלית.
לפני כמעט 20 שנה, הנהיג השופט אהרון ברק מהפכה חוקתית ששיבשה את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת. מאז, אין באמת הפרדת רשויות בישראל. השופטים דנים בסוגיות פוליטיות בתכלית ופוסלים צעדי מדיניות של המחוקק או של הרשות המבצעת על פי עקרונות סובייקטיביים לחלוטין כגון סבירות (מי מחליט מה סביר ומה לא?) ו”תכלית ראויה” (מי מגדיר מה היא תכלית ראויה?).
בניגוד לתפקידה המוצהר של בוררות ופרשנות החוק בית המשפט העליון בישראל, בניצוחו של אהרן ברק, הפך לשחקן פוליטי. בבית המשפט העליון בישראל הכל שפיט ואין נושא שלא ראוי כי בית המשפט יתערב בו. בית המשפט העליון הכריז על כינון חוקה, שהכנסת לא ידעה שכוננה, וקבע כי חוקי היסוד הם עליונים על כל השאר, בלי שתהיה לו הסמכה על כך מהכנסת. עוד הותיר לעצמו בית המשפט העליון סמכות עליונה בפרשנות החוקים כשלפרשנותו אין ולא צריכה להיות קשר לכוונת המחוקק ולרצונו. בישראל אין ולא הייתה אף פעם הפרדת רשויות מלאה, אבל התערבות בית המשפט בענייני חקיקה והסמכות שלקח לעצמו לפסול דברי חקיקה בשם ערכים שהוא הגדיר כעליונים הפכה את הפרדת הרשויות בישראל לפארסה של ממש.
הטענה העיקרית המושמעת נגד הצעת החוק שתחייב שימוע בכנסת לשופטי בית המשפט העליון היא שהיא אינה דמוקרטית. בשנת 1949 ביקשו מפרופ’ חי רוט מהאוניברסיטה העברית לכתוב ספר שיסביר בשפה פשוטה לעם מהי דמוקרטיה. רוט כותב בפרסום רשמי של משרד החינוך שהדמוקרטיה היא “שלטון על ידי העם”. בדמוקרטיה העם הוא הריבון. זוהי ההבנה היסודית של הדמוקרטיה. כריבון, העם רשאי לקבוע מהם הערכים שינחו אותו ומה המדיניות שתיקבע בענייני פוליטיקה, כלכלה, חברה וביטחון. אבל בישראל שנת 2012, מסתבר, לתת לעם להחליט מי יהיו האנשים שיושבים ברשות השופטת, שבישראל מכתיבה לכנסת ישראל ואזרחי המדינה את ערכי היסוד ואת המדיניות הציבורית, היא הצעה “מסוכנת לדמוקרטיה”.
חמור מכך, במדינת ישראל השיטה למינוי השופטים לבית המשפט העליון היא שיטה שבה לשופטים יש זכות וטו לגבי מי שממונה לבית המשפט העליון. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה השופטים מחליטים מי יהיו שותפיהם בעליון. בגלל העובדה הזאת, יש כת קטנה ואליטיסטית שהשתלטה על בית המשפט העליון. הכת הזו לא משקפת את הערכים של העם, אבל יכולה להחליט מה הם הערכים הראויים בשביל המדינה הזאת. היא גם יכולה לטרפד כל יוזמת מדיניות וכל חקיקה. במילים אחרות, הכת הזאת היא השולטת במדינה.
הכנסת, דהיינו נציגי העם (העם, זה אנחנו), דהיינו הריבון, מבקש שתהיה לו אפשרות לאשר את האנשים שיושבים בבית המשפט העליון. זה הכל. לאחר תהליך האישור עצמאותה של הרשות השופטת נשארת על כנה ללא שינוי. השופטים עדיין ימומנו עד גיל 70 או עד סוף חייהם, ולכן הם לא יצטרכו לסמוך על פוליטיקאים בשביל הקרירה שלהם, ועדיין שמורה להם עצמאות מלאה בהחלטותיהם המשפטיות.
הפרופסור למשפטים רן הירשל מאוניברסיטת טורונטו כתב ספר שבו הוא תיאר את הדרך שבה בית המשפט העליון השתלט על הפוליטיקה הישראלית כסוג חדש של משטר: Juristocracy. הירשל הסביר שהמהפכה החוקתית היית דרך לשמור לאליטה קטנה את כל הכוח הפוליטי אחרי שכבר לא היה להם תמיכה מהרוב הדמוקרטי במדינה.
לפי דברו של הירשל, אפשר להבין שבמצב של היום, כבר אי אפשר לקרוא למשטר הישראלי דמוקרטיה. מי שבאמת חפץ בדמוקרטיה חייב להתייצב לצד כל אחת מהצעות החוק שמנסת להחזיר את השלטון לעם. כשוועדת השרים לעניני חקיקה לא יכולה לעמור איתן ולהגן על הדמוקרטיה, זהו יום שחור לדמוקרטיה הישראלית.
תודה לריקי ממן על העזרה בהכנת המאמר.
שוב, אני מתפלל שאני טועה
בקטגוריות: פוליטיקה
17 Oct 2011שוב אני מוצא את עצמי בתקווה שטעיתי. שוב אני מתפלל שהחששות שלי אינן מוצדקות ושהתרחישים העולים בראשי יגלו עצמם כמוטעים.
לפני 6 שנים, יום לפני ביצוע ההתנתקות, כאשר עוד חייתי במונטרואול לפני עלייתי ארצה, הוזמנתי לפגישה עם הקונסול הראשי של מונטראול כאחד ממנהיגי הקהילה היהודית על מנת להביע את חששותינו בנושא לנציג מדינת ישראל במקום. בשיחה היית לנו האפשרות להביע את רגשותינו בנושא ולהסביר פעם נוספת את מקור התנגדותנו. דיברנו על הפגיעה במעמד האסטרטגי ובכוח ההרתעה של מדינת ישראל. דיברנו על עידוד הטרור כתוצאה מהתוכנית ועל חיזוק החמאס. דיברנו על הקאסמים שיפלו על אשקלון, אשדוד, ואולי אפילו על באר שבע.
כשהסתיימה השיחה, ביקשתי לומר דבר אחרון. “אנחנו חלוקים בדעותינו על מה שתביא ההתנתקות,” אמרתי. “אבל אנחנו מאוחדים באהבה שלנו למדינת ישראל. תכנית ההתנתקות הולכת להתבצע מחר גם אם אנחנו מתנגדים לה. ולכן, אני רוצה להכריז עכשיו בגלוי: אני מקווה, מכל הלב, שאני טועה, שאנחנו טועים, ושאתם צדקתם. אני מתפלל שלא ניתחתי את המציאות נכון ושאתם כן. אני מתפלל שבעתיד, אתבייש מעמדתי.”
לצערי, לא טעיתי. לצערי, אני לא מתבייש. חמאס התחזק בעקבות ההתנתקות ואפילו עלה לשלטון בצורה דמוקרטית לחלוטין. ירי הקסאמים וטווח הפגיעה של כל טיל עלה. טילים עתה מגיעים לאשקלון, אשדוד, וכן, אפילו לבאר שבע. וכן, במלחמת לבנון השניה ובעופרת יצוקה, מלחמות שאולי לא היו קוראות ללא הפגיעה ביכולת ההרתעה הישראלית כתוצאה מהבריחה מעזה, איבדנו 131 חיילים, ו47 אזרחים. באותה העת נחטף גלעד שליט.
בשבוע שעבר, קיבלנו את הידיעה המשמחת שגלעד שליט חוזר סוף סוף הביתה. אחרי 5 שנים, החייל החטוף יחזור לאמא ואבא, ויוכל סוף סוף להמשיך את חייו. אבל, עם הידיעה המשמחת, קיבלנו גם ידיעה על המחיר המחריד שממשלת ישראל הסכימה לשלם. ולכן, לצערי, אני מוצא את עצמי שוב מתנגד להחלטה של מדינת ישראל. אני מוצא את עצמי שוב מסביר לחברים שלי למה אני מתנגד לעסקה: האינתיפאדה הראשונה לא הייתה קוראת בלי עסקת ג’בריל שהחזירה ליו”ש מחבלים מנוסים שהצליחו לארגן אותה. תתארו לעצמכם איפה ישראל הייתה נמצאת היום אם לא היה לנו את האינתיפאדה הראשונה? לא רק שאיבדנו בה 164 אזרחים ישראלים, ויותר מ1000 “משתפי פעולה” פלסטינים שנהרגו על יד אחיהם, האינתיפאדה שינתה את כללי המשחק באיזור, לתמיד. גם אחרי עסקת טננבאום קיבלנו מזכרת של המחיר שמשלמים כשמשחררים מחבלים: בעקבות השחרור נרצחו עוד 27 ישראלים. וברור לכולנו, כאשר אנו משחררים יותר מ1000 מחבלים תמורת חייל אחד, אנחנו גם מעודדים יותר חטיפות של חיילים.
ולכן, אני מוצא את עצמי היום שוב מתפלל ומקווה שאני טועה. שוב אני מוצא את עצמי מקווה שבעוד 10 שנים יגידו לי חברי שכל החששות שלי היו מוטעות ושלא נהרג בן אדם אחד בעקבות שחרור המחבלים, ושהחמאס והחיזבאללה לא הגבירו את המאמצים לשחרור מחבלים. אני מקווה שיריבי יוכלו להגיד לי: “נו דן, אמרנו לך, אתה סתם מגזים”.
אבל, לצערי, שוב, אין לי הרבה תקווה שזה באמת יקרה.
(התמונה היא מהקריקטורה היומית של אור רייכרט)
על קוטג’, דירות וערכים ימניים כלכליים (כן, יש דבר כזה)
בקטגוריות: כלכלה
17 Aug 2011מאת ריקי ממן ודן אילוז
ערכי הימין הכלכלי הם הערכים שיפתחו את השוק הישראלי ויובילו לתחרות יותר גדולה ולפחות ריכוזיות
בשיח הציבורי הישראלי של היום, המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי נראית ברורה: השמאל הוא ערכי, מוסרי, המבקש לצמצם את העוני ולעזור לחלשים. הימין, לעומתו, מצטייר כאינטרסנטי, אנוכי, חסר ערכים, חמדן ותאב בצע שרק מבקש להגדיל רווחים על גבן של השכבות הנמוכות. בשיח הישראלי המקובל תחרות היא בדרך כלל “דורסנית” ויעילות היא ההפך ממוסר. לרבים נוח עם התמונה הזאת אבל המרחק בינה לבין המציאות גדול. המחלוקת בין ימין לשמאל כלכלי היא לא בין אנשים ערכיים לאנשים אנוכיים. המחלוקת היא על ערכים. והמחלוקת היא גם על הדרך להשיג מטרות שלפעמים משותפות בין ימין לשמאל.
החירות היא הערך העליון של התפיסה הקפיטליסטית-ליברלית. בפשטות, מי שאוהב חירות לא אוהב חוקים מיותרים. ככל שיש יותר התערבות ממשלתית בחיים שלנו יש לנו פחות חירות. זה נכון בנושאים חברתיים ודתיים, וזה גם נכון בנושאים כלכליים. זה נכון באופן אינטואיטיבי גם בלי להיכנס לטענות של אנשים כמו מילטון פרידמן ופרידריק האייק שטענו שיש קשר הדוק בין חירות כלכלית לחירות פוליטית. מדינת הרווחה נשמעת כמו רעיון נפלא והוא קסם וקוסם לרבים בציבור. מדינת רווחה נראית כמו הדרך ליצור חברה מוסרית ולא רק מוסר פרטי. אבל המציאות, כאמור, שונה.
- מה זה בדיוק צדק חברתי?
מחאת הקוטג’ שסחפה אחריה רבים לאחרונה נגעה בויכוח הישן בהקשר קונקרטי במיוחד. הרבה אומרים שהדבר הכי טוב שעשתה לנו מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית היה שהיא נתנה לנו רשת ביטחון סוציאלית. לדידנו, זהו הדבר הכי גרוע שהיא עשתה. מדינת ישראל בשם רשת הביטחון הסוציאלית התנהלה במשך שנים ארוכות על ידי מחירים בפיקוח, הגדלת גרעון, הסכמים קיבוציים ומיתוס הצנע. התוצאה הייתה שכולנו התרגלנו שהכוח, היכולת והרצון לשלוט בכלכלה נמצא בידיים אחרות. הוא מתנהל מעלינו בהסכמים בין ארגונים כלכליים, ארגוני עובדים ומשרדי הממשלה. אלה לא עניינים הנוגעים לאדם הפרטי אלא למדינה. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה להפגין מחוץ לבניין שבו מחליטים את ההחלטות שלנו במקומנו. מה שמרגש במחאת הקוטג’ הוא העובדה שאזרחים במדינת ישראל זיהו בעיה ולא פנו לממשלה שתפתור להם אותה. הם לקחו את העניין לידיים והשתמשו בכלי היחיד שבאמת עובד על יצרנים – הכוח הצרכני שלהם. המשך קריאה »
למען שחרור הדמוקרטיה הישראלית
בקטגוריות: משפט וחברה
8 Aug 2011ח”כ יריב לוין הציע לפני כמה שבועות חוק אשר משמעותו היא שיתוף הכנסת בתהליך מינוי השופטים. בתגובה לכך טענו מספר שופטים כי המהלך של ח”כ לוין הוא סכנה לדמוקרטיה. על פי בית המשפט, העברת כוח מקבוצת אנשים קטנה, הומוגנית, ושאיננה מייצגת את העם בשום אופן לעם היא סכנה לדמוקרטיה. הייתכן?
דמוקרטיה מהותית ודמוקרטיה פורמלית
מקור העיוות בתפיסת הדמוקרטיה של בית משפט העליון קיים כבר בפס”ד מזרחי המפורסם, שבו השופט ברק העניק לבית המשפט את היכולת לפסול חוקים. ברק חילק בזמנו בין שני סוגי דמוקרטיות: הדמוקרטיה הפורמלית והדמוקרטיה המהותית.
הדמוקרטיה הפורמלית, היא הדמוקרטיה הקלאסית, שבאה לתת לעם את ,כוח הבחירה ע”י חקיקת חוקים. תפיסה זו נשענת על ערכים משמעותיים של חירות, הזכות להגדרה עצמית, וגם לאומיות. לפי התפיסה הזאת, כל החלטה של הרשות המחוקקת היא לגיטימית כשרוב המחוקקים בוחר בה. כאשר גם הרשות המחוקקת נבחרת על ידי מנגנון בחירות שתוצאותיו נבחנו על פי היגיון הרוב. למה ללכת על פי “רוב”? כי זו הדרך הלגיטימית היחידה. במחלוקת על דיעות ואידאות , יש ויכוח תמידי בין שני צדדים, והאפשרות היחידה להרכעה היא עקרון הרוב. כל מנגנון אחר יוכל לכפות את דעת המיעוט על הרוב ולכן יהיה פחות לגיטימי. ברור לכולם שאפילו על פי התפיסה הזאת, זכויות פוליטיות צריכות להיות מוגנות, כדי לאפשר השתתפות של כל בן אדם במנגנון.
הדמוקרטיה אותה העדיף ברק היא דווקא זו ה”מהותית”, שבה לשופטים יש אפשרות להחליט החלטות על פי שיקולים ערכיים, ואפילו לבטל חוקים שנקבעו על פי רוב ע”י המחוקקים נבחרי הציבור. הסיבה לכך? “דמוקרטיה של רוב בלבד, שאינה מלווה בדמוקרטיה של ערכים, היא דמוקרטיה פורמאלית וסטטיסטית. דמוקרטיה אמיתית היא זו המגבילה את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה.” (השופט ברק, פס”ד בנק מזרחי)
גם אם נקבל לרגע את טענתו של השופט ברק, ונסכים שלבית המשפט יש חובה להגביל את כוחו של הרוב כדי להגן על ערכיה של החברה, השאלה הברורה הנשאלת היא: מי מחליט מה הם ערכי החברה?
לשם המחשת הבעיה נשווה שני פסקי דין מהזמן האחרון, שבהם בית המשפט השתמש בפרשנות הערכית שלו כדי להחליט: בג”ץ פינוי פיצוי על תכנית ההתנתקות ובג”ץ גדר ההפרדה.
בבג”ץ גדר ההפרדה, בית המשפט העליון החליט ש”לא מתקיים יחס מידתי בין מידת הפגיעה בתושבים המקומיים לבין התועלת הביטחונית הצומחת מהקמת גדר ההפרדה בתוואי שקבע המפקד הצבאי”. הרווחה של התושבים שגרים על טוואי הגדר שמשרד הביטחון הגדיר כטוואי הכרחימשיקולים בטחוניים, חשובה יותר מתוספת התועלת הבטחונית מהגדר במקום זה. ומי אמר שרווחה של תושבים יותר חשובה מאפשרות להציל חיים של אפילו אולי בן אדם אחד? זו יכולה להיות עמדה לגיטימית לחלוטין, אבל היא עמדה ערכית, ואין לבג”ץ לגיטימיות להחליט מה היא העמדה הערכית של החברה, אלא רק החברה עצמה יכולה להחליט.
בבג”ץ פינוי פיצוי, לעומת זאת, בית המשפט החליט שפינוי יהודים מבתיהם הוא אקט חוקתי. הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים המפונים היא כן מדתית, והיא לשם תכלית ראויה. שוב אני שואל, על איזה ערכים נשען בג”ץ כדי להחליט החלטה זו? כשהכנסת העבירה את חוק פינוי-פיצוי, על אף התנגדותי האישית, זה היה לגיטימי. אבל איך לבית משפט יש לגיטימיות להחליט מה הם הערכים של החברה?
המצב הקיים בשיטת מינוי השופטים
הבעיה הזאת, שקיימת במובן מסוים בכל מדינות שבהם יש ביקורת שיפוטית, היא עוד יותר חריפה במדינת ישראל. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלשופטים יש זכות וטו בתהליך מינוי השופטים לבג”ץ. מדינת ישראל היא גם מדינה שבה רק ל54% מהאזרחים יש אמון בבית המשפט העליון, כיוון שהוא לא מייצג את הערכים של העם. בית המשפט אמור להיות בקונצנזוס ולהיטפס כשחקן אובייקטיבי. לבית המשפט בארה”ב יש 85% אימון, ובקנדה 88% אימון. לכן, נוצר מצב פה בארץ שבו קבוצה קטנה של אנשים, שלא מייצגת את ערכיה של העם, היא זאת שמחליטה מה הם הערכים של החברה הישראלית! ולא רק זה, אלא יש לה גם וטו בתהליך המינוי של הבאים בתור בתפקיד!
שמאל וימין צריכים להתאחד
המצב הקיים הוא בלתי דמוקרטי בעליל – גם מבחינה פורמלית, וגם מבחינה מהותית. הגיע הזמן שהשמאל והימין יתאחדו למען תיקון מבנה השלטון בארץ. הגיע הזמן שנתאחד כדי להחזיר את הדמוקרטיה למדינת ישראל. כן, גם שמאלנים צריכים להיות תומכים נלהבים של החוק הזה כי החוק איננו עוסק בנושא מדיני, אלא למען שחרור הדמוקרטיה הישראלית. כן, היום הכנסת היא ימנית, ולכן אם יש שופט שימונה היום, הוא יעבור תהליך שימוע בכנסת ימנית. אבל מחר, הכנסת יכולה להפוך להיות יותר שמאלנית, ואז המשחק יהיה הפוך. וזה בסדר גמור ולגיטימי לחלוטין. מה שחשוב, זה שנבחרי ציבור הם יהיו אלא שיחליטו מה הם הערכים של החברה הישראלית, ולא קבוצה קטנה של אנשים שלא מייצגים את העם ולא את ערכיה.
זה העניין המוסרי
בקטגוריות: פוליטיקה
1 Jul 2011ביקורו האחרון של ראש הממשלה בארצות הברית לימד אותנו שני דברים ברורים: ראשית, למדנו שישנה מחלוקת ברורה בין הצורה בה בנימין נתניהו תופס את המזרח התיכון לבין הצורה בה ברק אובמה תופס את המזרח התיכון. שנית, למדנו שכאשר ראש ממשלתינו מציג את תפיסתו, העם האמריקאי, המיוצג על ידי הקונגרס, מזדהה תוך כדי דחיית תפיסת אובמה.
בנאום אובמה, בו קרא למדינה פלסטינית בגבולות 67 -פלוס מינוס-, הוצגה תמונה ברורה של יסודות תפיסתו בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. אל מול אובמה עמדו שתי אופציות: (א) לקבל את עמדת נתניהו ולעצב מדיניות על פי שיקולים בטחוניים, או (ב) לקבל את עמדת אבו-מאזן ולעצב מדיניות על פי שיקולים מוסריים הקשורים בזכותם להגדרה עצמית ולמדינה. אובמה, באופן מובן לחלוטין, בחר בשיקולים המוסריים על פני השיקולים הבטחוניים.
הסיבה לכך פשוטה: טענות מוסריות מקדימות טענות בטחוניות. ללא היסוד המוסרי, לא קיימת האפשרות לטעון טענות בטחוניות. ולכן, כל עוד אנחנו לא מסבירים בצורה משכנעת את המוסריות שבקיומנו ואת צדקת דרכנו, טענותינו הבטחוניות לא יתקבלו, על אחת כמה וכמה אל מול טענות מוסריות. כל עוד לא סיפרנו להם את סיפור עמנו שגלה לפני 2000 שנה מארץ ישראל המקראית, ובתוך גלות מרה וקשה לא הפסיק לחלום על ארצו, ציון, וכל עוד לא דיברנו על הקשר ההיסטורי-תרבותי-תנכי של העם עם ארצו, ובמיוחד עם ערים כחברון, שכם, בית-אל ושילה, לא תהיה לנו לגיטימציה לחיות באיזור, וברור שטענת המוסריות של אבו-מאזן תהיה על העליונה.
ולדאבוני, מאז הסכמי אוסלו, בלית ברירה, מדינת ישראל הפסיקה להסביר את המוסריות שבקיומה. היא טוענת שזה ירגיז את ה”פרטנר” שלנו לשלום. היא טוענת שאם לדבר על בטחון כנגד טילים בלוד מרגיז את ה”פרטנר” שלנו, אז דיבורים על קשרינו ההיסטורי למקומות כמו חברון ושכם יטריף אותם.
לעומתינו, טענותיהם המוסריות של הפלסטינאים אינן פוסקות ולו לרגע אחד וחודרות אל תוך תודעתינו–כדוגמא נוקבת, הנכבה והכיבוש האיום והנורא יצרו מציאות בה חלק מעמינו מרגיש שאבותינו הגיעו לארץ הזו רק על מנת לפגוע באוכלוסיית המקום.
על כן, האם ניתן להאשים את אובמה בבחירתו? כאשר אף אחד לא מעיז לטעון טענות מוסריות בעד עמדת ישראל וכל שיש זה את טענותיהם המוסריים של הפלסטינאים בחירתו מובנת לנו.
ואחרי זה הגיע נאומו של בנימין נתניהו אל מול הקונגרס. נציגי העם, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, קמו ומחו כפיים לביבי מעל לעשרים פעם. למה אנשי הקונגרס כל-כך אהבו את נאומו?
והתשובה–מוסריות.
בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו, עמד ראש ממשלת ישראל וטען את הטענה המוסרית. “ביהודה ושומרון, העם היהודי איננו כובש זר”, אמר נתניהו. “אנו לא הבריטים בהודו. אנו לא הבלגים בקונגו. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית.” ביבי קלט שעל מנת לנצח בקרבות ההסברתיות והדיפלומטיות הוא חייב לחזור ליסוד ולהזכיר לעולם שאין דבר יותר ערכי ומוסרי מאשר שיבת עם ישראל לארץ ישראל. הקונגרס הבין זאת גם.
הצלחת נאומו של נתניהו מעידה שוב שרק אחרי ששוב נבנה את היסוד הערכי שעליו כל מציאותינו נבנית, רק אז נוכל שוב לטעון טענות בטחוניות. רק אז תהיה לנו הלגיטימציה לכך והעולם יבין שגם למדינת ישראל מגיעה ביטחון.
אז, כל מנהיג שירצה (ואני לא אחד מהם) לדבר על וויתורים כואבים למען השלום, כפי שעשה ביבי, יוכל לדבר עליהם, כי העולם כבר יבין כמה כואב לוותר על קשר היסטורי. ואז, גם תהיה לאותו המנהיג האפשרות להגיע להסכמים על פי הקריטריונים הבטחוניים שלו, ולא על פי הטיעונים המוסריים של אבו מאזן שמאחוריהם מתחבאת שיטת השלבים לחיסול מדינת ישראל.
כשנבנה שוב את הבסיס הערכי מוסרי לטענות שלנו, אין לי ספק שכל נשיא אמריקאי, דמוקרט או רפובליקני, יבין ויחבור לעם ישראל ולא יפעיל עליו לחץ לויתורים שפירושם חזרה ל”גבולות אושוויץ”.
להיות ציוני באקדמיה
28 Apr 2010דברים שאמרתי לועדת החינוך בכנסת בדיון על ציונות באקדמיה
אני דן אילוז, רכז קשרי חוץ של תנועת אם תרצו.בן 24. ובעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל.
עליתי לארץ ממונטראול שבקנדה לפני כשנה. עם עלייתי, התגייסתי לצה”ל וממש אתמול השתחררתי.
למה כל המידע הזה רלוונטי לכם?
כפי שאמרתי, קבלתי תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל. תואר שהוא אחד התארים הכי נחשבים בצפון אמריקה ואוניברסיטת מקגיל נחשבת כאחת האוניברסיטאות הכי טובות בעולם.
אבל, כשהתחלתי את תהליך הרישום שלי לאוניברסיטת מקגיל, הרבה מהחברים שלי אמרו שכדאי לא להראות בקורות חיים שלי שאני יהודי. וגם להוריד את הכיפה כשאני נכנס לראיון עם ועדת הקבלה של הפקולטה למשפטים. מי יודע- יכול להיות שאנטישמי אחד יגרום לי לא להתקבל אפילו אם אני מתאים.
כיהודי גאה, לא הסכמתי להוריד את היהדות מקורות החיים שלי, ובטח שלא הסכמתי להוריד את הכיפה בכל תהליך הקבלה לאוניברסיטה. בשבילי, כל אוניברסיטה שבה צריכים להוריד את הכיפה כדי להתקבל בה היא לא בשבילי. אם כדי להתקבל אני צריך להוריד את הכיפה – אז עדיף לי לא להתקבל. לא רק שאני לא צריך ללכת לאוניברסיטה כזאת, אני גם בכלל לא רוצה!
בסופו של דבר, לא הורדתי את הכיפה, אלא הגעתי גאה במי שאני, והתקבלתי בלי שום בעיה. כל העניין היה ענין של פחד מאפליה, שזה רגש שקיים אצל יהודים בחו”ל, ולא אפליה ממשית. אבל אז, ב”ה, הגעתי לארץ…..
כאן בארץ כבר למדתי סמסטר באוניברסיטה העברית ואני באמצע תהליך רישום לתואר שני.
דמיינו לעצמכם את הצער שהרגשתי כשהחברים שלי, והמשפחה שלי, אמרו שאולי כדאי שלא ארשום בקורות החיים שלי שאני רכז קשרי חוץ של תנועת אם תרצו כי התנועה ציונית מדי!
כאן, במדינת ישראל, אומרים לי עוד פעם כביכול להוריד את הכיפה כדי להתקדם באקדמיה! נכון, זו אינה אנטי-יהדות, אלא אנטי-ציונות, אבל בשביל אדם כמוני שמרגיש שהציונות היא חלק אינטגרלי מהיהדות שלו, המחשבה על הסתרת הציונות היא בדיוק כמו הורדת כיפה!
כמובן, אני לא הולך להסתיר את הציונות שלי ולא חושב להוריד שום דבר מקורות החיים. אני גם בטוח שזה לא הולך לפגוע בי. אבל הפחד הזה שהחברים שלי ביטאו הוא בדיוק הבעיה המרכזית שהועדה הזאת צריכה לטפל בה!
אי אפשר שבמדינת ישראל אדם ירגיש שהוא צריך להסתיר את הציונות שלו כדי להתקבל למקום מסוים, ובמיוחד לא באקדמיה. אנחנו לא מבקשים משטרת מחשבות, שתחליט מה מותר ומה אסור לחשוב באקדמיה. להיפך! אנחנו רוצים שהאקדמיה הישראלית באמת תכיל את כל הדעות של הציבור הישראלי .כדי שהאקדמיה הישראלית אכן תכיל את כל הדעות, אנו צריכים למצוא דרכים להוריד את הפחד הקיים מאפליה. אי אפשר שבמדינת ישראל, תלמיד יפחד מלהציג עמדה ציונית!
יש שהיו אומרים שלפחד הזה אין בסיס, אבל לצערינו הרב, כבר ראינו הרבה פעמים מרצים מעיפים סטודנטים שמגיעים במדים, או מרצים שמבטאים עמדות אנטי-ציוניות כעמדות היחידות שיש בהם אמת. מה גם שבעולם אקדמי כזה, אנשים מרגישים שכדי להתקדם, הם צריכים להיות אנטי ציונים. ולכן, הקול הציוני באקדמיה הולך ויורד. גם אם נותנים חופש ביטוי באקדמיה, סביר להניח שהדעות באקדמיה יהיו פרופורציונליות לדעות בציבור הרחב, וכשזה לא ככה (כמו במדינת ישראל היום), אז או שיש אפליה ממשית, או שיש פחד גדול מאפליה ואנשים לא מציגים את עמדותיהם מתוך הפחד הזה.
אני יהודי גאה, וגם ציוני גאה, אז אני לא הולך “להוריד את הכיפה” וגם לא להסתיר את הציונות שלי. אבל הרבה סטודנטים כן היו עושים את זה, וכך נבנית תפיסת עולם שאומרת לסטודנט ולתלמיד הפשוט- שכדי להתקדם באקדמיה במדינת ישראל צריכים להיות פוסט ציונים או אנטי ציונים!
אני לא בטוח מה הפיתרון לבעיה, אבל נראה לי שהסיפור האישי שלי באמת מייצג את הבעיה: מדינת ישראל אמורה לתת לנו אפשרות להיות “עם חופשי בארצנו”. לעם חופשי אין פחד מלייצג את הדעות הלאומיות שלה. תיקון המצב הנוכחי הוא אתגר חשוב לכל בן אדם שבאמת מרגיש ציוני.
עוד בלוגים
- עוד בלוגים על ציונות אקדמיה
- (2) תגובות
- תגיות: ציונות אקדמיה
לצאת מהחלום
7 Apr 2010רציתי לשתף אותכם עם קטעים ממכתב שכתבתי לחברים שלי לפני שעזבתי את הבסיס שבו שירתתי בצה”ל.
אחת ההרגשות שהרגשתי בבסיס היתה שהרבה אנשים לא הבינו למה עליתי לארץ. הרבה שאלו – אבל בגלל הקושי שלי בשפה העברית, לא הספקתי לענות. השאלה היא אכן במקום: אני בן 24, בעל תואר במשפטים. המשפחה שלי נשארה בחו”ל והיו לי המון הצעות עבודה בחו”ל להמון כסף… והיום אני חי ממסשורת צבאית. לפיכך, כמכתב פרידה, רציתי לנסות להסביר את זה בצורה יותר טובה.
כל החיים שלי, הייתי סוג של אידאליסט. כשהייתי יותר צעיר, הרבה פעמים הסתכלתי בקנאה על הדורות שעברו ששם היה כל כך הרבה תנועות גדולות ששינו את סדר היום העולמי. תחשבו על התנועות של גנדי בהודו, של מרטין לותר קינג בארצות הברית, התנועה לשיחרור יהודי רוסיה, וכו’ וכו’ וכו’. רציתי להיות חלק מתנועה גדולה, אבל הרגשתי שהעולם שלנו כבר די מתוקן, ושכל התנועות הגדולות היו בעבר.
אז פתחתי את העניים שלי והתחלתי לראות דבר נפלא. כתוב בספר תהילים: “בשוב ה’ את שיבת ציון, היינו כחולמים”. הרבה פירושים ניתנו על המושג “כחולמים” אבל אני דווקא רוצה להתמקד על פירוש אחד שצמח מהמציאות שלנו היום.
כדי להבין את משמעות הביטוי נתאר לנו מורה נותן שיעור בכיתה, ורואה לפניו תלמיד היושב ו’חולם’: עיניו פקוחות, הוא כלל אינו ישן, אך בכל זאת חולם. אם תשאל אותו מה היה בשיעור הוא לא ידע דבר, שכן לא שמע אף מילה מהשיעור בעת ש’חלם’. הוא היה עסוק או מוטרד מדבר-מה, כך שהתנתק לגמרי מסביבתו ומן הנעשה בשיעור. בדרך דומה אפשר להבין את “היינו כחולמים”.
עם ישראל חוזר לארצו, מקים מדינה, מגשים חלום בן 2000 שנה, מקבץ גלויות מכל קצות העולם, אך רוב האנשים לא מודעים לגודל השעה! רוב האנשים מוטרדים בדברים אחרים – חשובים, אבל לא עיקריים – כמו פרנסה, ביטחון, וכו’ וכו’ וכו’.
יום אחד, פתחתי עיניים והפסקתי לחלום. אז הבנתי שכל התנועות הגדולות של העולם לא היו בעבר – כי התנועה הכי גדולה של ההיסטוריה, הפלא ההיסטורי הכי גדול – ממש נס שיבת ציון – קורה עכשיו מול העיניים שלנו. התנועה הזאת התחילה לפני כ-100 שנה עם מבשרי הציונות, ובהמשך הוקמה הציונות המעשית והמדינית. התנועה הזאת ממשיכה היום ותמשך עד שנגיעה לתכלית שלנו כאשר “לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” ונצליח לבנות פה, במדינת ישראל, חברה אידאלית שתעורר את כל העולם כולו. רק צריכים לצאת מתפיסת החלום, ולהתחיל להיכנס לראות את המציאות בכללה כדי להבין את גודל התקופה שלנו.
רוב העם היהודי חוגג את ליל הסדר החג הפסח. בלילה הזה, אנחנו חוגגים את העובדה שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים – ארץ אחת- אחרי 210 שנות גלות. נכון, אז היו הרבה ניסים גלויים וכו’ אבל היום, הנס שמתרחש לפני עיננו הוא הרבה יותר אדיר! עם ישראל חוזר לארצו אחרי היותו בגלות במשך 2000 שנה (ולא 210) ולא רק בארץ אחת אלא במאות ארצות! אנחנו באמת חיים בתקופה נפלאה וזוכים להיות חלק מתנועה אדירה!
כן, זאת הסיבה האמיתית לעלייתי לארץ ולהתגייסותי לצבא ההגנה לישראל. רציתי להיות חלק אינטגרלי מהתנועה הגדולה הזאת ולהשתתף בפריחתה כפי יכולתי.
- אין תגובות
- תגיות: ציונות
אודות הבלוג
ניתוח ופרשנות מ-דן אילוז, שסיים את לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול וכעת לומד תואר שני בתכנית המצטיינים של בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. באתרו, דן ידון בנושאים: פוליטיקה, ציונות, יהדות, אקטואליה ומנהיגות .
תמונות
ארכיון הבלוג
- יהונתן: מאמר חשוב כי ההסברה הישראלית מתחילה בבית [...]
- רותם מירון: מאמר מצוין, האם אפשר להפיץ אותו באתר קהילה אמונית? דבר [...]
- מני: מעולה!! [...]
- אלי: שלום! הבעיה היא שמי שלא לומד מההיסטוריה ומתעלם ממנה - ה [...]
- גיא: כל הכבוד דן , ישאר כוח! גם אני עליתי לארץ מניו יורק ומזד [...]
Loading ...